פסולת אלקטרונית הינו מונח המתאר כל סוג של ציוד אלקטרוני שהשימוש בו תם ולכן דורש טיפול דוגמת כל פסולת או אשפה ממין אחר.
בשנת 2002 פרסם פרלמנט האיחוד האירופי צו בנושא פסולת אלקטרונית המוכר כ WEEE Directive (Waste Electrical and Electronic Equipment). בצו זה ניתן למצוא פירוט של מה נחשב פסולת אלקטרונית. הגדרה זו נחשבת מקיפה וכלולים בה :
- מכשירי חשמל ביתיים גדולים (כגון מקררים, תנורים, מכונות כביסה, מייבשי כביסה, מדיחי כלים, מזגנים ועוד)
- מכשירי חשמל ביתיים קטנים.
- ציוד תקשורת אינטרנט וטלקומוניקציה.
- ציוד תאורה וכלי עבודה חשמליים ואלקטרוניים (למעט מכונות תעשייתיות כבדות).
- צעצועים וציוד פנאי וספורט (הכוונה כמובן לכאלה בהם יש מנגנונים חשמליים ו / או מעגלים אלקטרוניים)
- ציוד רפואי (למעט שתלים ופריטים מזוהמים)
- ציוד בקרה ושליטה.
למעשה כל פריט ביתי או תעשייתי ובו רכיבים אלקטרוניים (בין אם אספקת המתח אליהם היא מסוללות, מצברים או מרשת החשמל) עשוי להיחשב פסולת אלקטרונית.
נכון לשנת 2010 היוותה פסולת אלקטרונית כ-5% מכלל הפסולת המיוצרת בעולם מדי שנה, לפיכך דובר על כ-50 מיליון טונות של אשפה, שאם איננה מטופלת באופן אחראי, עשויה לגרום לפגיעה משמעותית במשאבי טבע, איכות ותוחלת חיים.
כמות זו גדלה משנה לשנה בקצב גדול מזה של כמות האשפה הכוללת בעולם. זאת בעיקר כתוצאה מהטמעת השימוש במחשבים וטלפונים ניידים במדינות מתפתחות ומתרבות הצריכה המערבית המעודדת שדרוג תכוף של ציוד אלקטרוני בשלל תחומים.
אנו חיים בעידן בו הטכנולוגיה בכלל והדיגיטלית בפרט מתקדמות בקצב מסחרר. כך מושקים השכם וערב “גאדג’טים” ומוצרים אלקטרוניים חדישים להם קם מיד ביקוש עצום. מטבע הדברים מוצרים כאלה הופכים מיושנים תוך זמן קצר.
במדינות העולם השלישי קיים ביקוש לציוד אלקטרוני משומש שכזה. גם ציוד שאינו תקין מתקבל בברכה וממנו מנוצלים רכיבים בעלי ערך עצמאי.
ייצוא פסולת אלקטרונית למדינות כאלה גורם לאחת הבעיות המרכזיות בתחום והיא השפעות פירוקה בתנאים לא נאותים היוצרת זיהום סביבתי ונזקים בריאותיים לעושים במלאכה ולמתגוררים באזור.טיפול בפסולת אלקטרונית הינו מורכב יחסית היות והרכבה הטרוגני במיוחד – כ-50% ברזל, 20% פלסטיק, 10% סגסוגות אלומיניום שונות ומתכות אחרות, והשאר מעגלים מודפסים, סוללות (על כל מרכיביהן הכימיים), מסכים (על הגזים והחומרים הזרחניים שבהם) ועוד ועוד. ברור שדרושים פתרונות מקיפים לנושאי איסוף פסולת אלקטרונית, מיחזור, פירוק כימי / ביולוגי או הטמנה של מרכיבים בהם לא ניתן לעשות שימוש חוזר.
נכון לשנת 2010 יוצרו בישראל כ-90,000 טונות של פסולת אלקטרונית בשנה. רק 25% אחוז עברה תהליך מיחזור כלשהו והיתר הוטמן באופן זהה לאשפה מוצקה אחרת. מצב עניינים זה הינו בלתי נסבל. באירופה למשל רוב רובה של הפסולת העירונית והתעשייתית עובר מיחזור והשבה. באמצע שנת 2011 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק המסדירה איסוף פסולת אלקטרונית (חוק הפחתת פסולת אלקטרונית), פינוי, מיחזור, סילוק חומרים מזהמים ועוד. המשרד להגנת הסביבה פרסם כי נכון לשנת 2013 מוערך כי בישראל נוצרת כ-130,000 טון פסולת אלקטרונית בכל שנה ובגידול בכ-5% שנתי.
רוח הדברים אשר באה לידי ביטוי בחוק תואמת את זו הרווחת בעולם בכלל. הכוונה היא לדרבן באמצעים שונים את יצרני ויבואני הציוד האלקטרוני להסדיר גם את הטיפול עם תום השימוש בו. ניתן והכרחי לנקוט מגוון פעולות לשינוי המצב וביניהן מעבר לייצור מכשירים המכילים מינימום אפשרי של חומרים בעייתיים, הבנויים כך שיתאימו לשדרוג ויאריכו ימים. מיחזור פסולת אלקטרונית ימנע נזקים לסביבה ומפגעים בריאותיים. בנוסף ייתכנו יתרונות כלכליים לטיפול מושכל בפסולת זו וניצול המשאבים הטמונים בה עד כדי יצירת תעשייה חדשה במסגרתה יועסקו מאות עובדים חדשים.