עקרון אחריות היצרן המורחבת, באנגלית Extended Producer Responsibility – EPR, הוא מושג שנולד בשוודיה בשנת 1975. הממשלה השוודית ביקשה אז להרחיב את עקרון “המזהם משלם” ולהתחיל להטיל את עלויות טיפול בפסולת מזהמת על יצרני המוצרים האחראים לה.
ההיגיון העומד מאחורי עקרון ה-EPR הוא שהטלת האחריות על היצרן תביא למצב בו עלות הטיפול בסילוק פסולת מזהמת תגולם במחירי המוצרים. בנוסף, העיקרון יוצר תמריץ כלכלי ליצרנים לבצוע שינויים ידידותיים לסביבה כגון פיתוח טכנולוגיות “ירוקות” יותר, ניסיון לפעול לפי עקרון “מעריסה לעריסה” (מיחזור מוצרים ישנים באופן מלא ויצירת חדשים מחומרי הגלם הממוחזרים).
גם מצד הצרכנים מביא עקרון אחריות היצרן המורחבת להתנהגות ידידותית יותר לסביבה. הצרכנים יפנו לקנות מוצרים פחות מזהמים, שהרי אלה יהיו זולים יותר. עליית המחירים של מוצרים מזהמים תביא להפחתת השימוש בהם.
מאז שהוצג העיקרון לראשונה הוא מומש בארצות רבות ובאינספור תחומים, בין אלה בנושא פסולת אלקטרונית. כיום מוכר עיקרון ה- EPR כמדיניות ציבורית המיועדת להעברת הנטל הכלכלי של טיפול בפסולת מזהמת מכתפי משלמי המיסים אל הגורמים האחראים להימצאותם של פריטי הפסולת המזהמים, כלומר החברות המייצרות אותם.
תועלת נוספת שטמונה במדיניות זו היא שליצרנים תקטן הכדאיות בלנסות ולהביא ל “התיישנות מכוונת”, דהינו ייצור מוצרים המיועדים שלא להאריך ימים בכדי לגרום להחלפתם לעיתים תכופות ככל האפשר. ליצרנים נוצר אינטרס לייצר מוצרים עמידים ומאריכי שנים. זאת מכיוון שככל שהמוצרים מתקלקלים מהר יותר גדלות עלויות סילוק, או מיחזור, באמצעים בלתי מזהמים.
פסולת אלקטרונית (כל פריט ציוד שהשימוש בו תם והוא כולל רכיב חשמלי כלשהו) מהווה, נכון לשנת 2011, כ-5% מכלל האשפה המוצקה בישראל. נתון זה דומה למתרחש בכל המדינות המפותחות. במקומות בהם היא אינה מטופלת באופן מסודר ואחראי פסולת אלקטרונית אחראית לכ-65% מן החומרים המזהמים המשתחררים אל הסביבה עקב הטמנה או שריפה של אשפה.
בשנת 2003 נתן הפרלמנט של האיחוד האירופי דעתו על נושא הטיפול בפסולת אלקטרונית וחוקק את צו ה- WEEE – Waste Electrical and Electronic equipment. במקביל חוקק גם צו ה- RoHS -Restriction of Hazardous Substances.
הצווים הנ”ל מושתתים על עקרון אחריות היצרן המורחבת ומיישמים אותו הלכה למעשה.
שני הצווים יחד יועדו לטפל בבעיית הזיהום הסביבתי שיוצרת פסולת אלקטרונית על ידי:
– יצירת תמריץ ליצרנים (וגופים נוספים המרוויחים ממכירת ציוד אלקטרוני, כגון יבואנים ובתי מסחר) לקחת חלק בפיתוח תשתית יעילה לאיסוף, פינוי ומחזור פסולת אלקטרונית.
– פיקוח, הגבלה ועידוד יצרנים להשתמש בכמות המינימלית האפשרית של חומרים מזהמים.
הצווים הנ”ל שולבו בחקיקה הפנימית של המדינות החברות באיחוד האירופי (אם כי לא על פי לוח הזמנים שנקבע בצו) והביאו למהפכה של ממש בתחום מיחזור פסולת אלקטרונית.
כיום באירופה ממוחזרת כ-80% מן הפסולת האלקטרונית.
בישראל, בשנת 2011 מוחזרו רק כ-3% מתוך מאה אלף הטונות של פסולת אלקטרונית שייצרה האוכלוסייה.
המצב החמור בארץ לא נעלם מעיני המחוקק הישראלי והצעת חוק בעניין נמצאת בשלבי אישור מתקדמים (נכון לתחילת שנת 2012). החקיקה הישראלית מבוססת על אותם עקרונות של צו ה-WEEE אשר הוכיחו את עצמם באירופה ובמקומות נוספים בעולם, כגון ארה”ב ואוסטרליה.
קל להבחין בהשפעות החיוביות של יישום עקרון אחריות היצרן המורחבת על חברות בתחום מוצרי הצריכה האלקטרוניים. כך למשל מציגות חברות ענק כגון מוטורולה, Dell ו-IBM נתונים בנושא בדוחות מיוחדים המכונים “דוחות חברתיים סביבתיים”. מוטורולה הפסיקה לחלוטין את השימוש בקדמיום בסוללות טלפונים ניידים מתוצרתה, Dell הקפידה להיענות לדרישות צו ה-RoHS עוד בטרם נכנס לתוקפו, IBM מתגאה במוצרים החופשיים לחלוטין מעופרת ועוד.
אין ספק כי יישום עקרון אחריות היצרן המורחבת בחקיקה הישראלית בעניין הפחתת פסולת אלקטרונית וטיפול בה יביא לשינוי מרחיק לכת בתחום. יצרנים, יבואנים ומשווקים של ציוד אלקטרוני יחויבו לדאוג לאיסוף ומיחזור מכסה שנתית לפי אחוז ממשקל סך המוצרים שמכרו. הרשויות יחויבו להעמיד לרשות האזרח מספיק נקודות איסוף מהן תועבר פסולת אלקטרונית לתאגידי מיחזור מורשים שיפעלו על פי תקני איכות סביבה מחמירים.