כתב: אמנון שחרור – מנכ”ל משותף במ.א.י תאגיד מיחזור אלקטרוניקה לישראל
אם בעבר מוצרי הצריכה התבטאו במוצרי פלסטיק, מתכת ומזון פשוטים שאינם עתירי חומרי גלם, כיום כמעט כל מוצר נעזר בטכנולוגיה דיגיטלית, מקורות אנרגיה והולכה. מוצרים חשמלים מורכבים מעשרות סוגים של חומרי גלם שונים אשר בחלקם מהווים סכנה ממשית לבריאות הציבור באם לא יטופלו כראוי בסוף חיי המוצר, ויתרה מזאת מהווים בזבוז משאבים יקר ובלתי מקיים ככל ולא נעשים מאמצי הפחתה במקור, מיחזור, שימוש חוזר או השבה נאותים.
[1]פסולת אלקטרונית הינה כל ציוד חשמלי ואלקטרוני הזורם בו מתח חשמלי שהמחזיק בו החליט להשליכו, מעבר להגדרה הפשוטה הזו מתברר כי חבוי עולם ומלואו המגדיר מגוון רחב של פסולות בעלות השפעה רבה על בריאות הציבור. מתברר כי פסולת ציוד שכזו מיוצרת על ידי תושבי מדינת ישראל בהיקף של כ-130,000 טון , שהם כ-2% מכלל הפסולת בישראל, אך בגידול של כ-5% בשנה – יותר מכפול מקצב הגידול של כל פסולת יבשה מוניציפאלית אחרת.
הבעיה הסביבתית:
התמריצים לטיפול נפרד בפסולת זו נובע ממספר גורמים:
א. פסולת אלקטרונית מכילה מגוון רב של חומרים כימים ואנאורגנים שעל מנת להפרידם נידרש מערך תעשייתי מורכב יותר מהפרדות אחרות כגון פסולת רטובה-יבשה. חלק ניכר מהחומרים מוגדרים [2]כחומרים מסוכנים הדורשים טיפול ייחודי והימנעות מהטמנה, השבה או כל דרך טיפול אחרת בפסולת לצמצום היקף התחלואה בישראל.
ב. פסולת אלקטרונית גדלה באופן משמעותי ובייצורה כמוצרים, מכלה משאבי טבע באופן בלתי מקיים הן ממקורות הייצור בהם נעשה שימוש ליצור מוצרים והן בניצול שטחי הטמנה. צמצום הצריכה, שימוש חוזר והפחתה במקור הינם מרכיב משמעותי ביצירת חברה מקיימת בהיבט הצרכני ובהיבט הטיפול בפסולת.
ג. פסולת אלקטרונית מהווה משאב פוטנציאלי למימוש ומיצוי תועלות רבות כמשאב, טיפול בזרם ייחודי זה יגדיל את קציר המשאבים מפסולת וצמצום העלויות הכוללות מטיפול בפסולת מוצקה.
ד. בערכה השולי הגבוהה, מיצרת פסולת אלקטרונית תמריצים לפיראטיות בטיפול בפסולת. על כן הסדרת תהליכי האיסוף מובילה באופן ישיר לצמצום תהליכי איסוף בלתי מוסדרים ובכך גם מאפשרת אכיפת אמצעי מיחזור וסטנדרטים סביבתים גבוהים יותר.
ה. דרך היישום של החוק בישראל על ידי הרגולטור קבעה והכירה מספר גופים מוכרים ליישום החוק. הלכה למעשה לראשונה מונחלת בארץ מדיניות של הכרה בריבוי גופים מוכרים בתחום יחיד (בשונה ממיכלי פיקדון – א.ל.ה , חוק האריזות– ת.מ.י.ר) , אך [3]טרם נקבעה [4]מדיניות חד משמעית לדרך ההתנהלות של גופי יישום דומים בשוק אחד. הבעיה הסביבתית במקרה זה היא ששני הגופים מחד זוכים למימון כספי מהיבואנים והיצרנים, אך מאידך מתחרים בפרמטרים מסחרים ובכך מייצרים ותומכים בתופעה המכונה “המרדף לתחתית” בנוסף, ריבוי גופים מאפשר גידול משמעותי ברוכבים חופשים בחקיקה זו.
פתרון סוגיית הפסולת האלקטרונית מתחיל בכתיבתו וחקיקתו של חוק מתאים. במקרה דנן נחקק בהעתק לדירקטיבה האירופאית WEEE , בישראל החוק לטיפול סביבתית בציוד אלקטרוני, חשמלי ובסוללות התשע”ב 2012 (נכנה זאת “החוק”), המייעד לפסולת פתרון במתווה “אחריות יצרן מורחבת”. אחריות האיסוף, הטיפול ,ההסברה (בחלקה) והמיחזור הוטלה על יצרני הציוד החשמלי והאלקטרוני, אלו אשר בעבודתם השוטפת גורמים ומניעים לזיהום עתידי. האחרונים, אינם מזהמים באופן ישיר אך בפעולתם הם חבים באחריות סביבתית המתבטאת בחובה לממן ובאחריות קפידה לנושאי משרה ליישום החוק בישראל.
השחקנים ונקודת מבטם :
להלן בעלי העניין המרכזיים בתחום זה. כמובן שבנושא רחב שכזה ישנם שחקנים נוספים כגון מוסדות החינוך, תשתיות הפצה, ערוצי מכירה וגורמים ממשלתים, אך הדגש והענין הינו באלו:
הציבור – אחת ממטרות החוק בהגדרתו הינה צמצום ההשפעות הסביבתיות והבריאותיות של פסולת ציוד אלקטרוני חשמלי וסוללות. יישום הטיפול בציוד אלקטרוני צפוי להשפיע באופן ישיר על היקפי פליטת החומרים המסוכנים מפסולת אלקטרונית, הטמנה ועידוד שימוש חוזר בציוד חשמלי על סוגיו. הציבור הינו בעל ענין בהיבט בריאות הציבור וכן בהיבט חינוך והתוויה התנהגותית.
מנקודת ראיותו של הציבור, מוגדרת המודעות בשני מישורי זמן שונים, טרם ההכרה לנזקים הפוטנציאלים בפסולת אלקטרונית אזי יהיה הציבור אדיש, לאחר הפנמת המודעות והסברת הסיכונים נקודת הראות תדרוש פתרונות לאיסוף, מיון ומיחזור מוסדר.
הרגולטור – שחקן משמעותי מאוד ביישום החוק הינו הרגולטור ‘המנהל’ כהגדרתו בחוק שמתפקידו לאכוף, לפקח ולוודא כי החוק מיושם כהלכה. תפקידו של הרגולטור לאזן ולייצג את האינטרס הציבורי במהלך יישום החוק הלכה למעשה ולוודא כי מטרתו של החוק מוגשמת ביעדים שנקבעו. מנקודת מבטו של הרגולטור צפוי כי חוק זה יהווה הזדמנות לשינוי דפוסי התנהגות ציבורים, קידום תעשייתי ופיתוח תעשיית המיחזור המקומית למען שיפור איכות החיים והסביבה בישראל.
יצרנים ויבואנים – מתווה אחריות יצרן מורחבת מזהה את היצרנים והיבואנים של כל ציוד חשמלי ואלקטרוני כאחראים ישירים לזיהום שנגרם או צפוי להיגרם מפסולת אלקטרונית, על כן החוק מזהה בהם אחראים ישירים הן למימון והן לאחריות הישירה לטיפול באיסוף, מיון, שימוש חוזר ומיחזור פסולת אלקטרונית. יישום החוק על ידי יצרנים ויבואנים מתבטא בעיקר בחובתם להתקשר עם גוף יישום מוכר, לממן פעילותו ולדווח את היקף מכירותיהם בישראל. מנקודת מבטם, חוק זה יצר עלות שולית נוספת (מס עקיף) על פעילותם המסחרית ועל כן יפעלו בכל דרך לצמצם את עלותו הישירה. מדובר על גופים שעד כה המגע שלהם עם סוגיות סביבתיות היה מזערי ביותר ואין תפיסת עולם או הכירות קודמת עם מדיניות עיסקית של [5] compliance Beyond וסוגית ה-License to operate חדשה עבורם לחלוטין בהיבט הסביבתי. בנוסף , תחום היבוא הינו דל ברגולציה בישראל ומדובר בסביבת “מערב פרוע” בכל הנוגע לחקיקה, אכיפה ומנהל תקין.
משווקים– מתוך מטרה לקדם את תהליכי האיסוף וקידום קוד התנהגות של צריכה נבונה והפחתה במקור, הוטלו גם על משווקי ציוד חשמלי ואלקטרוני חובות בחוק, אך חובות אלו הן בעיקר חובות עשה לפרסום ואיסוף של ציוד ישן למיחזור בכל מקרה בו נמסר ציוד חדש ללקוח. מנקודת מבטם של המשווקים, הוטלה על כתפם אחריות כבדה אשר אין שכר בצידה.
רשויות מקומיות – אחראים לפינוי פסולת כהגדרתם, אחראים אף הם להפרדה במקור, הסברה, מיון והעברה של פסולת ציוד חשמלי למיחזור. אחריותם רחבה מאוד ומגלמת את החובה לטיפול בפסולת הציוד והסוללות גם באופן עקיף כמי שאחראים בישראל על מתן רשיונות עסק ואכיפה סביבתית למפעילים של מרכזי איסוף, מיון ומתקני טיפול. מבחינת הרשות המקומית, קיים אינטרס מובהק לקידום החוק לשם צמצום משקלי הטמנה, שירות נוסף לציבור, שיפור איכות הסביבה העירונית וקידום ההסברה הסביבתית במרחב. יחד עם זאת מדובר במטלה מורכבת מעצם אופיה של פסולת זו ובעלת תמורות לטווח הארוך, משימה שרשויות מקומיות בישראל מקומיות אינן ששות לקחת על עצמן ועל כן מספר מועט של רשויות התקשרו עם גוף מוכר ומיישמות את החוק כהלהתו.
מחזיקים בפסולת שאינה מהמגזר הביתי – ישנה בחוק הבחנה בין מחזיקים בפסולת מהמגזר הביתי אשר צפויים לקבל את פתרונות האיסוף ממשווקים או מהרשויות המקומיות, לבין מחזיקים בפסולת שאינה מהמגזר הביתי (עסקי) המחויבים בהתקשרות ישירה עם גוף יישום מוכר לפינוי, מיון והעברה למיחזור של פסולת אלקטרונית. מנקודת מבטם של מחזיקים מהמגזר העסקי, השינוי היינו מינורי וכל שנידרש מהם הוא ניהול פרוצדורה, רישום ועבודה מול גופים מורשים בלבד (ולא פיראטים כפי שיתכן ועשו קודם לכן).
גוף יישום מוכר – לראשונה בישראל הוכרו ארגונים מסחרים המקבלים הכרה מהמנהל (הרגולטור) ליישם את מטרת החוק ופעולותיו מטעם יבואנים ויצרנים אותם הם מייצגים. הלכה למעשה נוטל גוף היישום המוכר על כתפיו את אחריותם של היבואנים והיצרנים בתמורה למימון כספי הולם לביצוע הפעולות הנידרשות בחוק. מנקודת מבטם, החוק הינו כל עולמם ותכליתם יישום החוק, על כן הם תלוים במדיניות הרגולטור ליישום החוק, ומקבעים מדיניות סביבתית משלהם ליישום החוק והוראותיו.
מפעיל של מרכז איסוף, מיון או מיתקן טיפול – לראשונה מתיחס החוק אל אספנים, ממיינים וממחזרים של ציוד אלקטרוני ומטיל עליהם חובות דיווח וחובות עשה ואל תעשה לגבי אופן המיחזור והטיפול בפסולת ציוד אלקטרוני וחשמלי. מנקודת ראותם, החוק ביחד עם אכיפה סדירה אמור לשפר את עסקיהם ולקדם את פעילותם של אלו הפועלים לקידום תעשייתי ולפיתוח תעשיית המיחזור אותה הם מפעילים.
עמותות, פעילים וגופים ירוקים (NGO) – אדם טבע ודין הביאו את החוק דנן אל שולחנה של הכנסת. עימם לקחו חלק גם גופים נוספים. לגופים אלו משמעות גדולה מאוד ביישום החוק ובליווי מהלכי חקיקה משלימים שטרם הושלמו וייצוג האינטרס הציבורי הרחב וארוך הטווח.
אכיפה אזרחית (עורכי דין) – בעקבות חקיקה מלווה המאפשרת תביעות [6]נזיקיות [7]וחוק תובענות ייצוגיות, נוצר שחקן משמעותי ביותר ליישום התהליך באמצעות יכולת אכיפה אזרחית המונעת מאינטרסים סביבתיים וכלכליים של הציבור ועורכי הדין. [8]מספר בקשות לתביעות ייצוגיות כבר הוגשו בעניין זה ולהן השפעה רבה על קידום החוק והנוטלים חלק בנושא.
כלי מדיניות מצויים לפתרון הבעיה
כלי מדיניות “רכים”
מכיוון שמדובר ביישום של תהליך המתחבר לצריכה, בעולם ניכרת השפעה רבה של “עידוד המקיימים” באמצעות ציבור הצרכנים. כך, באמצעות עידוד צרכני מחד, ניתן לקדם תהליכי איסוף, מיחזור ומימון העלויות המופנמות. מקרה ידוע הינו סיפורה של BEST BUY]9] האמריקאית או MEDIA MART האירופאית שבאמצעות יישום מדיניות סביבה מחמירה, שלא בהכרח בכפוף לחקיקה מקומית, הגדילו את מכירותיהם באופן ישיר (יישום וולנטארי).
רגולציה עצמית של גופים מסחרים – המקום לדון ברגולציה עצמית רלוונטי ונכון טרם קביעתו של החוק בישראל, אך עם כניסת החקיקה לתוקף, כלל הרגולציה והיישום בנושא מחויבים להתבצע בהתאם לדין ולחוק. חשוב לציין כי דווקא במקרה זה, כמה נסיונות עצמאים ליישום ואיסוף פסולת אלקטרונית שלא כחלק ממסגרת החוק השיגו דווקא את המטרה ההפוכה מדרך יישום החוק הסביבתית והראויה. לדוגמא, נסיונות פרטיים של גופים מסחרים (כדוגמת בנק הפועלים) להעמיד ברחובות ערים מרכזיות מיכלי איסוף (תוך זכיה בשטחי פירסום) נוגד את מטרת החוק של חילוץ הפסולת האלקטרונית וסילוקה מהמרחב העירוני, מיכלים אלו לא עומדים בדרישות החוק להקמת מוקדי איסוף מוגנים ויצרו מפגעי סביבה המוסרים בימים אלו.
בנוסף, גופים ועמותות הפועלים לאיסוף, מיון וטיפול בפסולת וכן גופים מסחרים הפועלים לסייע להם, מוצאים עצמם עתה מפרים סעיפי חוק משמעותים ומקדמים תהליכי טיפול ואיסוף פיראטיים מבלי ידיעתם, ובדגש על האחריות הקפידה והישירה על מנהלים (סעיף 44 לחוק), הדבר מייצר סיכונים מיותרים
כלי מדיניות “קשים” לאכיפה , הרתעה ויישום המדיניות:
החוק לטיפול סביבתית בציוד חשמלי , אלקטרוני וסוללות התשע”ב 2012 – החוק הינו חוק ספציפי המכסה ביריעתו את כלל נושא הטיפול בפסולת אלקטרונית, זאת בנוסף על תקנות שכבר התפרסמו וכאלו שטרם התפרסמו על ידי השר להגנת הסביבה בנוגע לאופן השינוע, הטיפול והדיווח של מנגנוני המיחזור. חשוב לציין גם את חוק האריזות – בעוד החוק לטיפול בפסולת אלקטרונית מטפל ומכסה את אחריות היצרן לגבי המוצר עצמו (נטו) אין חפיפה עם חוק האריזות העוסק בטיפול ומימון העלויות לגבי האריזות המתכלות בלבד של אותם מוצרים ואחרים.
בשונה מחוק הפיקדון בו אופי החקיקה הושפעה מאוד [10]מהסכם וולנטרי בין היצרנים למדינה, ובו מרכיבים רבים של אמון ועבודה משותפת (לדוגמא מנגנון “הטייס האוטומטי” להחלת חובת הפקדון על במיכלי משקה גדולים) או לדוגמא הסכם יישום החוק בארה”ב באיגודי תעשיינים (NEPSI) או איסוף סוללות בבלגיה (BBAT). חקיקה זו של טיפול בפסולת אלקטרונית הוטלה במהלך דיוני מצומצם בין התעשיה למחוקק בוועדת הכלכלה בניצוחו של השר גלעד ארדן, באמוציות רבות ובהטלת אחריות רחבה על יצרנים ויבואנים בהתאם לדירקטיבה האירופאית.
הדבר אינו מפתיע לאור העובדה כי מדובר על תעשייה (יבואני מוצרי חשמל בעיקר) בעלת שולי רווח נמוכים, מחוייבות צרכנית ואזרחית נמוכה, ארעיות עיסקית ומעורבות סביבתית מוגבלת. אופי התעשייה והסובייקט למטרת החוק לא איפשר מדיניות בסגנון CLUB GOOD[11] או Voluntary environmental programs –VEP וחייב מדיניות סביבתית קשיחה וקשוחה בדומה למדינות האיחוד האירופאי לפי דירקטיבת ה-WEEE המיושמת במדינות רבות.
מדיניות סביבתית מורכבת ממגוון רבדים הנבנים אחד על גבי משנהו, במקרה זה הרובד העיקרי הינו חקיקה מפורטת המבוססת על דירקטיבה אירופאית מפורטת, לאחר מכן צפוי כי מגוון כלי מדיניות נוספים שיבנו וישתלבו ביישום הנושא, אך זהו תהליך ארוך שמתחיל ממדיניות COMMAND AND CONTROL וממשיך בכניסתם של גורמי מדיניות נוספים.
[12]במאמרו של ניל גונינגהם (Neil Gunningham) החוק אינו מרכיב המדיניות היחיד ויש לבחון את מגוון הכלים יחדיו, על כן לא רק בראי החוק נבחן הדבר, אך בעבודה זו ההתמקדות הינה בכלי המדיניות הקשים ורבדי החקיקה והיישום. כמובן שמצוינים כאן גם כלי מדיניות רכים אחרים כגון אכיפה אזרחית, הסברה והתנהגות צרכנית.
יישום חוקים סביבתים לא מתאפשר ללא מעורבותו הפעילה והישירה של השלטון המקומי, זה הנוגע בתושבים ובשטח, ובמקרה זה ניכר כי חובת האכיפה ויישום החוק משפיעים רבות על יכולת יישום מדיניות ראויה וקבועה בנושא, על כן גם כלי מדיניות רבים ככל שיהיו, לא יוכלו לקדם חקיקה ללא יישום מקומי:
Voluntary environmental programs (VEPs)
[13]“But it still involves the state as a central player because even mechanisms that are not reliant on legislation for their authority are negotiated directly with the state and operate ‘in the shadow of the state’.”
בשלב בו אנו נמצאים יישום המדיניות בתחום נקבעה בחקיקה ראשית ובחוק לטיפול בציוד אלקטרוני. החקיקה קובעת סנקציות חמורות כלפי המפרים, ואמנה כמה ממנגנוני האכיפה שבחוק:
[14]קנס בהתאם לחוק העונשין סעיף 61(ג) – כ 150,000 שח: למחזיק בפסולת שלא השליכה כראוי ולמשווק שלא פרסם בבית העסק את אפשרות השלכת פסולת אלקטרונית למיחזור.
שישה חודשי מאסר או קנס כאמור למי שנמנע מלהתקשר כחוק, לדווח לרגולטור (“המנהל” בהגדרת החוק) על חובותיו כיבואן, יצרן, משווק או גוף יישום מוכר. בנוסף , גם למי (יבואן, יצרן או גוף יישום מוכר) שנמנע על אף חובותיו מלפנות פסולת ציוד וסוללות ברשויות מקומיות (אחראי לפינוי פסולת) בהתאם לחובותיו ותנאי ההתקשרות עם גוף יישום מוכר, נמנע מלקבל פסולת אלקטרונית בחנות או בבית עסק במעמד רכישת מוצר חדש.
בנוסף, נקבעו אמצעי אכיפה ליישום החוק, עמידה בפרוצדורה שנקבעה לישומו ועמידה ביעדי המיחזור שנקבעו. לסעיפים אלו נקבעה עד שנת מאסר וקנס עונשי לפי סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.
בנוסף , בסעיף 46 לחוק, על הפרה כללית של סעיף מסעיפי החוק, נקבעה סנקציה בת 150,00- 20,000 ש”ח להפרות כגון אי השלכת פסולת ציוד וסוללות באופן ראוי והפרה אחרת של כל אחד מסעיפי החוק. מנגנון ספציפי נקבע ליבואנים ויצרנים שלא עמדו ביעדי החוק , ובמנגנון זה הוטל קנס אפשרי על אי עמידה ביעדים במכפלה בהיקף הטונות שלא מוחזרו כדין ובשיעור של 2000-3000 ש”ח לכל טון שלא מוחזר כדין כפונקציה מאחוז מכירותיהם בארץ ויעדי המיחזור.
מנגנון ייחודי מאוד ואופייני לחקיקה סביבתית נקבע בסעיף 44 לחוק בו הוטלה אחריות ישירה על נושא משרה בתאגיד אשר הפר אי אלו מחובותיו בחוק ובסעיף 43 כאמור לעיל. מנגנון זה מעביר את נטל ההוכחה במקרה של הפרת חוק אל מנהלים ומובילי מהלכים במשק תוך הטלת אחריות סביבתית וכלכלית ישירה על מנהלים – דבר בעל השפעה רבה ביכולת היישום והקידום של החקיקה.
שלמות מבנה המדיניות
בנוסף, עדיין קיים חוסר במספר תקנות שטרם נחקקו ובכך גם נפגעת יכולת האכיפה והיישום של החוק. מבין התקנות שטרם נקבעו:
אמצעי הפחתה במקור – בסעיף 41 לחוק נקבע כי השר רשאי לקבוע תקנות לענין אמצעי הפחתה במקור של פסולת ציוד וסוללות. תקנות שטרם נקבעו.
סימון מוצרים – בסעיף 41 השר רשאי לקבוע תקנות בנוגע לסימון מוצרים ואופן הסימון, תוכן ומיקום. הוראות תקנות שטרם נקבעו.
שיעורים ויעדי מיחזור – בהתאם לסעיף 67 לחוק:
השר רשאי לקבוע שיעורי מיחזור והכרה בהשבה מוכרת – תקנות שטרם פורסמו.
תקנות בנוגע לאופן ביצוע של יצוא פסולת ציוד וסוללות למיחזור או להשבה – תקנות משמעותיות בעלות השלכה ישירה על מדיניות יצוא הפסולת מישראל למדינות שכנות ולרשות הפלסטינאית. תקנות אלו טרם פורסמו ולהן השפעה רבה על דרך יישום החוק ומניעת מפגעי סביבה אזורים. לא ארחיב בנושא זה, אך אציין כי [15]הנושא בעל משמעות רבה למניעת תהליכי מיחזור מזהמים המקבלים ביטוי בשטחי הרשות הפלסטינאית ובמדינות שכנות לישראל.
הסדרי הפרדה – תקנות שטרם פורסמו.
קביעת גודל מזערי של משווק ויבואן שאינם נכללים בחובות יישום – תקנות שנקבעו ונכנסו לתוקף בקובץ התקנות: תקנות ציוד אלקטרוני- [16]יצרן ויבואן בהיקף מוגבל ושיעור מזערי לעסק התשעד – 2014.
תקנות לטיפול פסולת ציוד מזיקה – תקנות שטרם פורסמו.
הקמה והפעלה של מרכזי איסוף פסולת (מרכז מיון, מוקד איסוף , מרכז איסוף ומיתקן טיפול) – תקנות שטרם פורסמו.
הסברה וחינוך – חובות ההסברה והחינוך בחוק הוטלה וחולקה בין מספר גורמים וביניהם גופים מסחרים כחלק ממדיניות “אחריות היצרן המורחבת”. מבין גורמי ההסברה ניתן לציין את משווקי הציוד והסוללות המחויבים עתה לפרסם בבית העסק את אפשרויות האיסוף, על אחראים לפינוי פסולת (רשויות מקומיות) הוטלה אחריות לפירסום והסברה לציבור תוך חלוקת העלויות (50/50) עם גופי היישום המוכרים (סעיף 26 לחוק) , קרי היבואנים והיצרנים עצמם.
המדיניות הרצויה:
במקרה של פסולת אלקטרונית מדובר על “רוצח שקט” המייצר בעיה ארוכת טווח בזמן חשיפה ארוך, זאת בשונה ממדיניות יישום של מיכלי משקה או אריזות המייצרת בעיה אסטטית (ניקיון) ובעיית עלויות (הטמנה) בעבור האחראי לפינוי פסולת , גורם משמעותי ליישום מדיניות סביבה בשטח.
מדובר על נושא בעל חשיבות עליונה הן בהיבט בריאות הציבור והן בהיבט מדיניות סביבתית רצויה של הפחתה בצריכה, הפרדה במקור וטיפול במזהמים פוטנציאלים. אך כאמור לעיל, ניכר כי כלי מדיניות רבים כבר הציב המחוקק בישראל למשרד להגנת הסביבה, לרגולטור, לרשויות המקומיות ולבעלי העסקים, אך במקרה זה ניכרת בעיה של אכיפה ויישום מצד הרגולטור ומגוון מהלכים משפטים נעשים לקידום הנושא בישראל. בין השאר ניתן למנות בקשות לתובענות ייצוגיות שהוגשו כנגד המגזר הפרטי על אי יישום החוק והחובות, עתירה לבג”צ כנגד הרגולטור על אי יישום ולחצים ציבורים ותקשורתים בנושא.
בשלב זה , כשנתיים לאחר כניסתו של החוק לתוקף, אנו עדים לאתגרי אכיפה של החוק בישראל באופן הממצה את דרישותיו במלואן. במאמרם של Søren C. Winter & Peter J. May נמדדים מדדי הצלחה רגולטורית בין יתרונות לאכיפה גמישה (סלקטיבית) ורגולציה קשיחה. המוטיבציות ליישום רגולציה הן מחושבות, נורמטיביות או חברתיות, אך ללא פעולת הטמעה בפועל לא יכולה רגולציה (חקיקה) לבדה לפעול ולהניע לשינוי.
[18]“Three key findings emerge:that farmers’ awareness of rules plays a critical role; that normative and social motivations are as influential as calculated motivations in enhancing compliance; and that inspectors’ enforcement style affects compliance differently from that posited in much of the literature. It was also found that formalism in inspection can be helpful to a point, while coercion by inspectors can backfire. Taken together, these findings counter arguments concerning the harm of legalism and the benefits of flexible enforcement.“
ביבליוגרפיה
[1] מהאתר של המשרד להגנת הסביבה
http://www.sviva.gov.il/subjectsEnv/Waste/Electronic-Waste/Pages/electronicwaste.aspx
[2] חוק החומרים המסוכנים, התשנ”ג-1993
[3] ריבוי גופים בחוק האריזות? מחלוקת בין אבי גבאי לדרג המקצועי – INFOSPOT
[4] הודעת המנהל בדבר כללים לפעילות גופים מוכרים בשוק רב-משתתפים
http://www.sviva.gov.il/subjectsenv/waste/beverage/documents/packaging-multiplayers.pdf.pdf
[5] Gunningham, Kagan et al 2004 – Social license and environmental protection: Why businesses go beyond compliance
[6] חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ”ב-1992
[7] חוק תובענות ייצוגיות, תשס”ו-2006
[8] גלובס:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001079602
[9] http://www.bestbuy.com/site/Global-Promotions/Recycling-Electronics/pcmcat149900050025.c?id=pcmcat149900050025
[10] Kerret and Tal 2005 – Green Wash or Green Gain? Predicting the Success and Evaluating the Effectiveness of Environmental Voluntary Agreements
[11] Prakash and Potoski 2011 – Voluntary environmental programs: A comparative perspective
[12] Gunningham, N. (2009). “Environmental Law, Regulation and Governance: Shifting Architectures. Journal of Environmental Law 21(2): 179-210.
[13] שם – עמוד 181
[14] חוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, התשע”ב–2012 – סעיף 43
[15] נתפסו 3 משאיות בהברחת פסולת אלקטרונית לשטחים INFOSPOT
[16] תקנות ציוד אלקטרוני- יצרן ויבואן בהיקף מוגבל ושיעור מזערי לעסק התשעד – 2014
http://www.sviva.gov.il/subjectsenv/waste/electronic–waste/documents/electronicwasteregulations2014.pdf
[18] Winter and May 2001 – Motivation for Compliance with Environmental Regulations