היקף הפסולת האלקטרונית בעולם מוערכת בכ 50 מליון טון, מתוכם הוערכו על ידי המשרד להגנת הסביבה כי 130,000 טון מהם נוצרים במדינת ישראל ומהווים מפגע סביבתי מסוכן במעגל הקרוב והרחוק.
Source: http://www.ban.org
כתב: אמנון שחרור – מנכ”ל משותף במ.א.י תאגיד מיחזור אלקטרוניקה לישראל
כצרכני ההווה והעתיד אנו מגדילים את היקף הצריכה באופן גדל והולך, מיום ליום אנו נעזרים ביותר אמצעים חשמלים ודיגיטליים אשר אם בעבר החליפו פעולות בסיסיות בהווייתנו האנושית (מכונות כביסה לדוגמא) , הרי שכיום הטכנולוגיה מעצימה ומוסיפה פעולות חדשות ליכולתנו (טאבלט), אפשרויות אינטרקציה (מכשיר סלולאר) ומרכיבי תרבות (פייסבוק) למין האנושי. קשה להעריך כיום את היקפי המסה המצטברת של פסולת אלקטרונית ועוד יותר קשה אף להעריך את היקפיה שנים לבוא.
ידוע כי הפסולת הנוצרת מהצריכה המוגברת ממוצרים חשמלים מגוונת וברובה מהווה מפגע אקולוגי בשלושה מיושרים שונים:
א. צריכה – גידול בהיקף הצריכה של משאבי טבע מתכלים.
ב. עירבוב – השלכת פסולת מוצקה שאינה מתכלה המורכבת מתערובות חומרים רבים.
ג. זיהום – זיהום ופגיעה במערכות חיים חיונית לאדם , לחי ולצומח.
היקף הפסולת האלקטרונית בעולם מוערכת בכ 50 מליון טון, מתוכם הוערכו על ידי המשרד להגנת הסביבה כי 130,000 טון מהם נוצרים במדינת ישראל ומהווים מפגע סביבתי מסוכן במעגל הקרוב והרחוק.
מודל ההתמודדות עם הבעיה מיושם בשיטת המזהם משלם ומתוכה נקבעה אחריות יצרן מורחבת בה הוטל נטל האיסוף, מיחזור וטיפול בפסולת אלקטרונית על גבם של היצרנים והיבואנים של ציוד חשמלי. ישום החוק מבוסס על כלים כלכלים, מסחרים ורגולטורים , אך יחד עימם גם היבטים הנוגעים לבריאות הציבור שטרם ניתנה לגביהם הדעת באופן ברור ועל כך אדון בעבודה זו.
הפסולת האלקטרונית קיבלה בעשור האחרון אופי כמוצר צריכה העובר באופן בלטיריאלי תוך ביקוש אין סופי, אי לכך ישראל מאופיינת כמידנת אי ממנה יוצאה טרם יישום החוק פסולת אלקטרונית למדינות עולם שלישי בתת רגולציה ביניהן שכנינו הקרובים יותר לרבות הרשות הפלסטינאית. במקרה בו יוצאה למרחב הקרוב או טופלה באופן בלתי מבוקר, קרוב לוודאי כי בתהליכי המיחזור נגרם זיהום גם בתוך גבולותיה האקולוגים של ישראל.
הטיפול בפסולת זו נעשה בתהליכים שונים באופן סינככרוני או א-סינכרוני תוך השפעת יד המקרה והיהבט המסחרי על אופי התהליך:
א. הטמנה במטמנות או השלכה ברשות הרבים.
ב. זיהום מקומי – מיון, הפרדה, פירוק ראשוני ושימוש באמצעים כימים להפרדת חומרי גלם (שריפה או כימיה).
ג. זיהום בייצוא – מיון, פירוק ראשוני, הכנה לייצוא והעברה למדינות בתת רגולציה למיחזור מזהם.
עם כניסתו לתוקף של החוק החל תהליך היישום בישראל שהוביל להקמתם של גופי היישום מוכרים האמונים על ניטור, איסוף, מיחזור ושליטה בזרמי הפסולת מתוך מטרה להוביל את המגזר הפרטי והעסקי ליישום תהליכי הפרדה במקור, מיון ומיחזור של פסולת אלקטרונית וסוללות באופן מבוקר ואחראי.
אפידמיולוגיה
טיפול נאות בפסולת אלקטרונית נידרש ממגוון היבטים סביבתים וביניהם גם היבטים הנוגעים לבריאות הציבור בהם אעמיק, יחד עם זאת חשוב לציין כי גם היבטים הנוגעים להתחממות גלובאלית והעלאת צפיפות גזי החממה באטמוספירה מהווים אף הם גורם עניין משמעותי בסוגיה זו.
בשנים האחרונות ניתן ביטוי באירגון הבריאות העולמי WHO לנושא מתוך דגש לנזק הנגרם לילדים במדינות עולם שלישי בעיקר מתוך דגש להיותם חשופים ופגיעים יותר לחומרים מסוכנים. סקר שנתפרסם בשנת 2012 הראה כי קיים פער עולמי בהבנת הנושא בקרב רופאים ומטפלים אף בצד המערבי של הכדור בין אם בהיבטי תהליכי המיחזור ובין אם בסיכונים הקיימים במוצרכי צריכה חשמלים בשימוש בייתי.
מבין מגוון החומרים המזיקים והמסוכנים הנמצים בציוד חשמלי ואלקטרוני נמנים משמעותים במיוחד ביניהם:
כספית – מרקורי
source: www.ban.org
השימוש בכספית במוצרי אלקטרוניקה מהווה כ 22% מצריכת הכספית העולמית , אי לכך הימצאותה של כספית במוצרים חשמלים המושלכים על ידי הציבור שכיח מאוד. הכספית היא מתכת נוזלית בטמפרטורת החדר, מצויה בלוחות ובמתגים חשמלים. הכספית פוגעת במערכת העצבים וגורמת לפגיעה בשדה הראיה, זיכרון שמיעה ורעד. בנוסף ,כספית הינה חומר מסרטן בסיווג C בהתאם לאירגון הבינלאומי לחקר סרטן. נכון להיום לא נמצאו באדמה ובמי השתיה ריכוזי כספית חריגים בישראל, אך הגידול בצריכה ובמקורות הזיהום עלול להוביל לזיהום עתידים.
מעכבי בעירה
בשנות השבעים החלו להחדיר לפולימרים בתעשיות מוצרי הצריכה השונים מעכבי בעירה BFR – Brominated Flame Retardants כחלק ממתווה רגולטרי שהחל בקליפורניה למניעת שריפות שנגרמו מסיגריות בוערות. כיום נעשה שימוש נרחב לחומרים אלו מבוססי ברום וכלור ברכיבי פלסטיק רבים. לחומרים השפעה על בריאות המשתמשים במועד השימוש בציוד ויתרה מכך בתהליך מיחזור קלוקלים נפלטים מעכבי הבעירה לאוויר. הוכח במחקרים כי מעכבי בעירה עלולים לגרום לסרטן, פגיעה בפוריות, פגיעה במערכות העצבים ושינויים הורמונאלים. ילדים הם בעלי סיכוי הפגיעה בגדול ביותר תוך שיבוש תהליך ההתפתחות (ארחיב בהמשך).
מתכות כבדות
מגוון מתכות כבדות מצויות בציוד אלקטרוני ובהיקפים נרחבים במקורות אנרגיה, מצברים וסוללות שבין מרכיביהם חומרים כגון ליתיום, קדמיום, אבץ, חומצות כסף ואף זהב. עיקר הפגיעה האפשרית היא למי תהום ולפליטת חלקיקים לאוויר. פרקטיקה ידועה בישראל היתה הטמנת ציוד אלקטרוני וחשמלי במטמנות מאולתרות בעשורים הקודמים ועם יישום תהליכי החקיקה בישראל מתגלות עובדות מצערות וכמויות רבות שכבר חילחלו למי התהום ופוגעות באופן ישיר בבריאות הציבור דרך מי התהום.
גזים בשימוש מערכות תאורה
מערכות תאורה חדשניות ומסכי (LCD) מבוססים תאורת כספית , פלורסנט, הלוגן , CFL , PL ונורות הליד מכילות גזים רעילים הנפלטים לאוויר עם שבירת הנורה. כיום בישראל לא בנמצא תהליכי מיחזור ראויים וכלל פליטת החומרים הינה בעלת סיכום משמעותי לבריאות הציבור. בנושא זה יש לתת את הדעת גם לסיכון הקיים בשימוש בציוד ולא רק בתהליכי המיחזור, חשוב לציין כי אף בהוראות היצרן של נורות אלו מופיעות הזהרות חמורות אשר נידחקות ואינן מיושמות בישראל.
בביליוגרפיה
תמונות:
Basel Action Network – BAN
http://www.ban.org
מקורות:
1. המשרד להגנת הסביבה – הודעה בדבר המשרד להגנת כניסת החוק לתוקף.
5. WORLD HEALTH ORGANIZATION- International agency for research on cancer – IARC MONOGRAHS VOLUME 58 -MERCURY AND MERCURY COMPOUNDS http://monographs.iarc.fr/ENG/Monographs/vol58/mono58-8.pdf
פתרון סוגיית הפסולת האלקטרונית מתחיל בכתיבתו וחקיקתו של חוק מתאים. במקרה דנן נחקק בהעתק לדירקטיבה האירופאית WEEE , בישראל החוק לטיפול סביבתית בציוד אלקטרוני, חשמלי ובסוללות התשע”ב 2012 (נכנה זאת “החוק”), המייעד לפסולת פתרון במתווה “אחריות יצרן מורחבת”. אחריות האיסוף, הטיפול ,ההסברה (בחלקה) והמיחזור הוטלה על יצרני הציוד החשמלי והאלקטרוני, אלו אשר בעבודתם השוטפת גורמים ומניעים לזיהום עתידי. האחרונים, אינם מזהמים באופן ישיר אך בפעולתם הם חבים באחריות סביבתית המתבטאת בחובה לממן ובאחריות קפידה לנושאי משרה ליישום החוק בישראל.
כתב: אמנון שחרור – מנכ”ל משותף במ.א.י תאגיד מיחזור אלקטרוניקה לישראל
אם בעבר מוצרי הצריכה התבטאו במוצרי פלסטיק, מתכת ומזון פשוטים שאינם עתירי חומרי גלם, כיום כמעט כל מוצר נעזר בטכנולוגיה דיגיטלית, מקורות אנרגיה והולכה. מוצרים חשמלים מורכבים מעשרות סוגים של חומרי גלם שונים אשר בחלקם מהווים סכנה ממשית לבריאות הציבור באם לא יטופלו כראוי בסוף חיי המוצר, ויתרה מזאת מהווים בזבוז משאבים יקר ובלתי מקיים ככל ולא נעשים מאמצי הפחתה במקור, מיחזור, שימוש חוזר או השבה נאותים.
[1]פסולת אלקטרונית הינה כל ציוד חשמלי ואלקטרוני הזורם בו מתח חשמלי שהמחזיק בו החליט להשליכו, מעבר להגדרה הפשוטה הזו מתברר כי חבוי עולם ומלואו המגדיר מגוון רחב של פסולות בעלות השפעה רבה על בריאות הציבור. מתברר כי פסולת ציוד שכזו מיוצרת על ידי תושבי מדינת ישראל בהיקף של כ-130,000 טון , שהם כ-2% מכלל הפסולת בישראל, אך בגידול של כ-5% בשנה – יותר מכפול מקצב הגידול של כל פסולת יבשה מוניציפאלית אחרת.
פסולת אלקטרונית בשטחים פתוחים לפני טיפול שאינו סביבתי
הבעיה הסביבתית:
התמריצים לטיפול נפרד בפסולת זו נובע ממספר גורמים:
א. פסולת אלקטרונית מכילה מגוון רב של חומרים כימים ואנאורגנים שעל מנת להפרידם נידרש מערך תעשייתי מורכב יותר מהפרדות אחרות כגון פסולת רטובה-יבשה. חלק ניכר מהחומרים מוגדרים [2]כחומרים מסוכנים הדורשים טיפול ייחודי והימנעות מהטמנה, השבה או כל דרך טיפול אחרת בפסולת לצמצום היקף התחלואה בישראל.
ב. פסולת אלקטרונית גדלה באופן משמעותי ובייצורה כמוצרים, מכלה משאבי טבע באופן בלתי מקיים הן ממקורות הייצור בהם נעשה שימוש ליצור מוצרים והן בניצול שטחי הטמנה. צמצום הצריכה, שימוש חוזר והפחתה במקור הינם מרכיב משמעותי ביצירת חברה מקיימת בהיבט הצרכני ובהיבט הטיפול בפסולת.
ג. פסולת אלקטרונית מהווה משאב פוטנציאלי למימוש ומיצוי תועלות רבות כמשאב, טיפול בזרם ייחודי זה יגדיל את קציר המשאבים מפסולת וצמצום העלויות הכוללות מטיפול בפסולת מוצקה.
ד. בערכה השולי הגבוהה, מיצרת פסולת אלקטרונית תמריצים לפיראטיות בטיפול בפסולת. על כן הסדרת תהליכי האיסוף מובילה באופן ישיר לצמצום תהליכי איסוף בלתי מוסדרים ובכך גם מאפשרת אכיפת אמצעי מיחזור וסטנדרטים סביבתים גבוהים יותר.
ה. דרך היישום של החוק בישראל על ידי הרגולטור קבעה והכירה מספר גופים מוכרים ליישום החוק. הלכה למעשה לראשונה מונחלת בארץ מדיניות של הכרה בריבוי גופים מוכרים בתחום יחיד (בשונה ממיכלי פיקדון – א.ל.ה , חוק האריזות– ת.מ.י.ר) , אך [3]טרם נקבעה [4]מדיניות חד משמעית לדרך ההתנהלות של גופי יישום דומים בשוק אחד. הבעיה הסביבתית במקרה זה היא ששני הגופים מחד זוכים למימון כספי מהיבואנים והיצרנים, אך מאידך מתחרים בפרמטרים מסחרים ובכך מייצרים ותומכים בתופעה המכונה “המרדף לתחתית” בנוסף, ריבוי גופים מאפשר גידול משמעותי ברוכבים חופשים בחקיקה זו.
פתרון סוגיית הפסולת האלקטרונית מתחיל בכתיבתו וחקיקתו של חוק מתאים. במקרה דנן נחקק בהעתק לדירקטיבה האירופאית WEEE , בישראל החוק לטיפול סביבתית בציוד אלקטרוני, חשמלי ובסוללות התשע”ב 2012 (נכנה זאת “החוק”), המייעד לפסולת פתרון במתווה “אחריות יצרן מורחבת”. אחריות האיסוף, הטיפול ,ההסברה (בחלקה) והמיחזור הוטלה על יצרני הציוד החשמלי והאלקטרוני, אלו אשר בעבודתם השוטפת גורמים ומניעים לזיהום עתידי. האחרונים, אינם מזהמים באופן ישיר אך בפעולתם הם חבים באחריות סביבתית המתבטאת בחובה לממן ובאחריות קפידה לנושאי משרה ליישום החוק בישראל.
השחקנים ונקודת מבטם :
להלן בעלי העניין המרכזיים בתחום זה. כמובן שבנושא רחב שכזה ישנם שחקנים נוספים כגון מוסדות החינוך, תשתיות הפצה, ערוצי מכירה וגורמים ממשלתים, אך הדגש והענין הינו באלו:
הציבור – אחת ממטרות החוק בהגדרתו הינה צמצום ההשפעות הסביבתיות והבריאותיות של פסולת ציוד אלקטרוני חשמלי וסוללות. יישום הטיפול בציוד אלקטרוני צפוי להשפיע באופן ישיר על היקפי פליטת החומרים המסוכנים מפסולת אלקטרונית, הטמנה ועידוד שימוש חוזר בציוד חשמלי על סוגיו. הציבור הינו בעל ענין בהיבט בריאות הציבור וכן בהיבט חינוך והתוויה התנהגותית.
מנקודת ראיותו של הציבור, מוגדרת המודעות בשני מישורי זמן שונים, טרם ההכרה לנזקים הפוטנציאלים בפסולת אלקטרונית אזי יהיה הציבור אדיש, לאחר הפנמת המודעות והסברת הסיכונים נקודת הראות תדרוש פתרונות לאיסוף, מיון ומיחזור מוסדר.
הרגולטור – שחקן משמעותי מאוד ביישום החוק הינו הרגולטור ‘המנהל’ כהגדרתו בחוק שמתפקידו לאכוף, לפקח ולוודא כי החוק מיושם כהלכה. תפקידו של הרגולטור לאזן ולייצג את האינטרס הציבורי במהלך יישום החוק הלכה למעשה ולוודא כי מטרתו של החוק מוגשמת ביעדים שנקבעו. מנקודת מבטו של הרגולטור צפוי כי חוק זה יהווה הזדמנות לשינוי דפוסי התנהגות ציבורים, קידום תעשייתי ופיתוח תעשיית המיחזור המקומית למען שיפור איכות החיים והסביבה בישראל.
יצרנים ויבואנים – מתווה אחריות יצרן מורחבת מזהה את היצרנים והיבואנים של כל ציוד חשמלי ואלקטרוני כאחראים ישירים לזיהום שנגרם או צפוי להיגרם מפסולת אלקטרונית, על כן החוק מזהה בהם אחראים ישירים הן למימון והן לאחריות הישירה לטיפול באיסוף, מיון, שימוש חוזר ומיחזור פסולת אלקטרונית. יישום החוק על ידי יצרנים ויבואנים מתבטא בעיקר בחובתם להתקשר עם גוף יישום מוכר, לממן פעילותו ולדווח את היקף מכירותיהם בישראל. מנקודת מבטם, חוק זה יצר עלות שולית נוספת (מס עקיף) על פעילותם המסחרית ועל כן יפעלו בכל דרך לצמצם את עלותו הישירה. מדובר על גופים שעד כה המגע שלהם עם סוגיות סביבתיות היה מזערי ביותר ואין תפיסת עולם או הכירות קודמת עם מדיניות עיסקית של [5] compliance Beyond וסוגית ה-License to operate חדשה עבורם לחלוטין בהיבט הסביבתי. בנוסף , תחום היבוא הינו דל ברגולציה בישראל ומדובר בסביבת “מערב פרוע” בכל הנוגע לחקיקה, אכיפה ומנהל תקין.
משווקים– מתוך מטרה לקדם את תהליכי האיסוף וקידום קוד התנהגות של צריכה נבונה והפחתה במקור, הוטלו גם על משווקי ציוד חשמלי ואלקטרוני חובות בחוק, אך חובות אלו הן בעיקר חובות עשה לפרסום ואיסוף של ציוד ישן למיחזור בכל מקרה בו נמסר ציוד חדש ללקוח. מנקודת מבטם של המשווקים, הוטלה על כתפם אחריות כבדה אשר אין שכר בצידה.
רשויות מקומיות – אחראים לפינוי פסולת כהגדרתם, אחראים אף הם להפרדה במקור, הסברה, מיון והעברה של פסולת ציוד חשמלי למיחזור. אחריותם רחבה מאוד ומגלמת את החובה לטיפול בפסולת הציוד והסוללות גם באופן עקיף כמי שאחראים בישראל על מתן רשיונות עסק ואכיפה סביבתית למפעילים של מרכזי איסוף, מיון ומתקני טיפול. מבחינת הרשות המקומית, קיים אינטרס מובהק לקידום החוק לשם צמצום משקלי הטמנה, שירות נוסף לציבור, שיפור איכות הסביבה העירונית וקידום ההסברה הסביבתית במרחב. יחד עם זאת מדובר במטלה מורכבת מעצם אופיה של פסולת זו ובעלת תמורות לטווח הארוך, משימה שרשויות מקומיות בישראל מקומיות אינן ששות לקחת על עצמן ועל כן מספר מועט של רשויות התקשרו עם גוף מוכר ומיישמות את החוק כהלהתו.
מחזיקים בפסולת שאינה מהמגזר הביתי – ישנה בחוק הבחנה בין מחזיקים בפסולת מהמגזר הביתי אשר צפויים לקבל את פתרונות האיסוף ממשווקים או מהרשויות המקומיות, לבין מחזיקים בפסולת שאינה מהמגזר הביתי (עסקי) המחויבים בהתקשרות ישירה עם גוף יישום מוכר לפינוי, מיון והעברה למיחזור של פסולת אלקטרונית. מנקודת מבטם של מחזיקים מהמגזר העסקי, השינוי היינו מינורי וכל שנידרש מהם הוא ניהול פרוצדורה, רישום ועבודה מול גופים מורשים בלבד (ולא פיראטים כפי שיתכן ועשו קודם לכן).
גוף יישום מוכר – לראשונה בישראל הוכרו ארגונים מסחרים המקבלים הכרה מהמנהל (הרגולטור) ליישם את מטרת החוק ופעולותיו מטעם יבואנים ויצרנים אותם הם מייצגים. הלכה למעשה נוטל גוף היישום המוכר על כתפיו את אחריותם של היבואנים והיצרנים בתמורה למימון כספי הולם לביצוע הפעולות הנידרשות בחוק. מנקודת מבטם, החוק הינו כל עולמם ותכליתם יישום החוק, על כן הם תלוים במדיניות הרגולטור ליישום החוק, ומקבעים מדיניות סביבתית משלהם ליישום החוק והוראותיו.
מפעיל של מרכז איסוף, מיון או מיתקן טיפול – לראשונה מתיחס החוק אל אספנים, ממיינים וממחזרים של ציוד אלקטרוני ומטיל עליהם חובות דיווח וחובות עשה ואל תעשה לגבי אופן המיחזור והטיפול בפסולת ציוד אלקטרוני וחשמלי. מנקודת ראותם, החוק ביחד עם אכיפה סדירה אמור לשפר את עסקיהם ולקדם את פעילותם של אלו הפועלים לקידום תעשייתי ולפיתוח תעשיית המיחזור אותה הם מפעילים.
עמותות, פעילים וגופים ירוקים (NGO) – אדם טבע ודין הביאו את החוק דנן אל שולחנה של הכנסת. עימם לקחו חלק גם גופים נוספים. לגופים אלו משמעות גדולה מאוד ביישום החוק ובליווי מהלכי חקיקה משלימים שטרם הושלמו וייצוג האינטרס הציבורי הרחב וארוך הטווח.
אכיפה אזרחית (עורכי דין) – בעקבות חקיקה מלווה המאפשרת תביעות [6]נזיקיות [7]וחוק תובענות ייצוגיות, נוצר שחקן משמעותי ביותר ליישום התהליך באמצעות יכולת אכיפה אזרחית המונעת מאינטרסים סביבתיים וכלכליים של הציבור ועורכי הדין. [8]מספר בקשות לתביעות ייצוגיות כבר הוגשו בעניין זה ולהן השפעה רבה על קידום החוק והנוטלים חלק בנושא.
כלי מדיניות מצויים לפתרון הבעיה
כלי מדיניות “רכים”
מכיוון שמדובר ביישום של תהליך המתחבר לצריכה, בעולם ניכרת השפעה רבה של “עידוד המקיימים” באמצעות ציבור הצרכנים. כך, באמצעות עידוד צרכני מחד, ניתן לקדם תהליכי איסוף, מיחזור ומימון העלויות המופנמות. מקרה ידוע הינו סיפורה של BEST BUY]9] האמריקאית או MEDIA MART האירופאית שבאמצעות יישום מדיניות סביבה מחמירה, שלא בהכרח בכפוף לחקיקה מקומית, הגדילו את מכירותיהם באופן ישיר (יישום וולנטארי).
רגולציה עצמית של גופים מסחרים – המקום לדון ברגולציה עצמית רלוונטי ונכון טרם קביעתו של החוק בישראל, אך עם כניסת החקיקה לתוקף, כלל הרגולציה והיישום בנושא מחויבים להתבצע בהתאם לדין ולחוק. חשוב לציין כי דווקא במקרה זה, כמה נסיונות עצמאים ליישום ואיסוף פסולת אלקטרונית שלא כחלק ממסגרת החוק השיגו דווקא את המטרה ההפוכה מדרך יישום החוק הסביבתית והראויה. לדוגמא, נסיונות פרטיים של גופים מסחרים (כדוגמת בנק הפועלים) להעמיד ברחובות ערים מרכזיות מיכלי איסוף (תוך זכיה בשטחי פירסום) נוגד את מטרת החוק של חילוץ הפסולת האלקטרונית וסילוקה מהמרחב העירוני, מיכלים אלו לא עומדים בדרישות החוק להקמת מוקדי איסוף מוגנים ויצרו מפגעי סביבה המוסרים בימים אלו.
בנוסף, גופים ועמותות הפועלים לאיסוף, מיון וטיפול בפסולת וכן גופים מסחרים הפועלים לסייע להם, מוצאים עצמם עתה מפרים סעיפי חוק משמעותים ומקדמים תהליכי טיפול ואיסוף פיראטיים מבלי ידיעתם, ובדגש על האחריות הקפידה והישירה על מנהלים (סעיף 44 לחוק), הדבר מייצר סיכונים מיותרים
כלי מדיניות “קשים” לאכיפה , הרתעה ויישום המדיניות:
החוק לטיפול סביבתית בציוד חשמלי , אלקטרוני וסוללות התשע”ב 2012 – החוק הינו חוק ספציפי המכסה ביריעתו את כלל נושא הטיפול בפסולת אלקטרונית, זאת בנוסף על תקנות שכבר התפרסמו וכאלו שטרם התפרסמו על ידי השר להגנת הסביבה בנוגע לאופן השינוע, הטיפול והדיווח של מנגנוני המיחזור. חשוב לציין גם את חוק האריזות – בעוד החוק לטיפול בפסולת אלקטרונית מטפל ומכסה את אחריות היצרן לגבי המוצר עצמו (נטו) אין חפיפה עם חוק האריזות העוסק בטיפול ומימון העלויות לגבי האריזות המתכלות בלבד של אותם מוצרים ואחרים.
בשונה מחוק הפיקדון בו אופי החקיקה הושפעה מאוד [10]מהסכם וולנטרי בין היצרנים למדינה, ובו מרכיבים רבים של אמון ועבודה משותפת (לדוגמא מנגנון “הטייס האוטומטי” להחלת חובת הפקדון על במיכלי משקה גדולים) או לדוגמא הסכם יישום החוק בארה”ב באיגודי תעשיינים (NEPSI) או איסוף סוללות בבלגיה (BBAT). חקיקה זו של טיפול בפסולת אלקטרונית הוטלה במהלך דיוני מצומצם בין התעשיה למחוקק בוועדת הכלכלה בניצוחו של השר גלעד ארדן, באמוציות רבות ובהטלת אחריות רחבה על יצרנים ויבואנים בהתאם לדירקטיבה האירופאית.
הדבר אינו מפתיע לאור העובדה כי מדובר על תעשייה (יבואני מוצרי חשמל בעיקר) בעלת שולי רווח נמוכים, מחוייבות צרכנית ואזרחית נמוכה, ארעיות עיסקית ומעורבות סביבתית מוגבלת. אופי התעשייה והסובייקט למטרת החוק לא איפשר מדיניות בסגנון CLUB GOOD[11] או Voluntary environmental programs –VEP וחייב מדיניות סביבתית קשיחה וקשוחה בדומה למדינות האיחוד האירופאי לפי דירקטיבת ה-WEEE המיושמת במדינות רבות.
מדיניות סביבתית מורכבת ממגוון רבדים הנבנים אחד על גבי משנהו, במקרה זה הרובד העיקרי הינו חקיקה מפורטת המבוססת על דירקטיבה אירופאית מפורטת, לאחר מכן צפוי כי מגוון כלי מדיניות נוספים שיבנו וישתלבו ביישום הנושא, אך זהו תהליך ארוך שמתחיל ממדיניות COMMAND AND CONTROL וממשיך בכניסתם של גורמי מדיניות נוספים.
[12]במאמרו של ניל גונינגהם (Neil Gunningham) החוק אינו מרכיב המדיניות היחיד ויש לבחון את מגוון הכלים יחדיו, על כן לא רק בראי החוק נבחן הדבר, אך בעבודה זו ההתמקדות הינה בכלי המדיניות הקשים ורבדי החקיקה והיישום. כמובן שמצוינים כאן גם כלי מדיניות רכים אחרים כגון אכיפה אזרחית, הסברה והתנהגות צרכנית.
יישום חוקים סביבתים לא מתאפשר ללא מעורבותו הפעילה והישירה של השלטון המקומי, זה הנוגע בתושבים ובשטח, ובמקרה זה ניכר כי חובת האכיפה ויישום החוק משפיעים רבות על יכולת יישום מדיניות ראויה וקבועה בנושא, על כן גם כלי מדיניות רבים ככל שיהיו, לא יוכלו לקדם חקיקה ללא יישום מקומי:
Voluntary environmental programs (VEPs)
[13]“But it still involves the state as a central player because even mechanisms that are not reliant on legislation for their authority are negotiated directly with the state and operate ‘in the shadow of the state’.”
בשלב בו אנו נמצאים יישום המדיניות בתחום נקבעה בחקיקה ראשית ובחוק לטיפול בציוד אלקטרוני. החקיקה קובעת סנקציות חמורות כלפי המפרים, ואמנה כמה ממנגנוני האכיפה שבחוק:
[14]קנס בהתאם לחוק העונשין סעיף 61(ג) – כ 150,000 שח: למחזיק בפסולת שלא השליכה כראוי ולמשווק שלא פרסם בבית העסק את אפשרות השלכת פסולת אלקטרונית למיחזור.
שישה חודשי מאסר או קנס כאמור למי שנמנע מלהתקשר כחוק, לדווח לרגולטור (“המנהל” בהגדרת החוק) על חובותיו כיבואן, יצרן, משווק או גוף יישום מוכר. בנוסף , גם למי (יבואן, יצרן או גוף יישום מוכר) שנמנע על אף חובותיו מלפנות פסולת ציוד וסוללות ברשויות מקומיות (אחראי לפינוי פסולת) בהתאם לחובותיו ותנאי ההתקשרות עם גוף יישום מוכר, נמנע מלקבל פסולת אלקטרונית בחנות או בבית עסק במעמד רכישת מוצר חדש.
בנוסף, נקבעו אמצעי אכיפה ליישום החוק, עמידה בפרוצדורה שנקבעה לישומו ועמידה ביעדי המיחזור שנקבעו. לסעיפים אלו נקבעה עד שנת מאסר וקנס עונשי לפי סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.
בנוסף , בסעיף 46 לחוק, על הפרה כללית של סעיף מסעיפי החוק, נקבעה סנקציה בת 150,00- 20,000 ש”ח להפרות כגון אי השלכת פסולת ציוד וסוללות באופן ראוי והפרה אחרת של כל אחד מסעיפי החוק. מנגנון ספציפי נקבע ליבואנים ויצרנים שלא עמדו ביעדי החוק , ובמנגנון זה הוטל קנס אפשרי על אי עמידה ביעדים במכפלה בהיקף הטונות שלא מוחזרו כדין ובשיעור של 2000-3000 ש”ח לכל טון שלא מוחזר כדין כפונקציה מאחוז מכירותיהם בארץ ויעדי המיחזור.
מנגנון ייחודי מאוד ואופייני לחקיקה סביבתית נקבע בסעיף 44 לחוק בו הוטלה אחריות ישירה על נושא משרה בתאגיד אשר הפר אי אלו מחובותיו בחוק ובסעיף 43 כאמור לעיל. מנגנון זה מעביר את נטל ההוכחה במקרה של הפרת חוק אל מנהלים ומובילי מהלכים במשק תוך הטלת אחריות סביבתית וכלכלית ישירה על מנהלים – דבר בעל השפעה רבה ביכולת היישום והקידום של החקיקה.
שלמות מבנה המדיניות
בנוסף, עדיין קיים חוסר במספר תקנות שטרם נחקקו ובכך גם נפגעת יכולת האכיפה והיישום של החוק. מבין התקנות שטרם נקבעו:
אמצעי הפחתה במקור – בסעיף 41 לחוק נקבע כי השר רשאי לקבוע תקנות לענין אמצעי הפחתה במקור של פסולת ציוד וסוללות. תקנות שטרם נקבעו.
סימון מוצרים – בסעיף 41 השר רשאי לקבוע תקנות בנוגע לסימון מוצרים ואופן הסימון, תוכן ומיקום. הוראות תקנות שטרם נקבעו.
שיעורים ויעדי מיחזור – בהתאם לסעיף 67 לחוק:
השר רשאי לקבוע שיעורי מיחזור והכרה בהשבה מוכרת – תקנות שטרם פורסמו.
תקנות בנוגע לאופן ביצוע של יצוא פסולת ציוד וסוללות למיחזור או להשבה – תקנות משמעותיות בעלות השלכה ישירה על מדיניות יצוא הפסולת מישראל למדינות שכנות ולרשות הפלסטינאית. תקנות אלו טרם פורסמו ולהן השפעה רבה על דרך יישום החוק ומניעת מפגעי סביבה אזורים. לא ארחיב בנושא זה, אך אציין כי [15]הנושא בעל משמעות רבה למניעת תהליכי מיחזור מזהמים המקבלים ביטוי בשטחי הרשות הפלסטינאית ובמדינות שכנות לישראל.
הסדרי הפרדה – תקנות שטרם פורסמו.
קביעת גודל מזערי של משווק ויבואן שאינם נכללים בחובות יישום – תקנות שנקבעו ונכנסו לתוקף בקובץ התקנות: תקנות ציוד אלקטרוני- [16]יצרן ויבואן בהיקף מוגבל ושיעור מזערי לעסק התשעד – 2014.
תקנות לטיפול פסולת ציוד מזיקה – תקנות שטרם פורסמו.
הקמה והפעלה של מרכזי איסוף פסולת (מרכז מיון, מוקד איסוף , מרכז איסוף ומיתקן טיפול) – תקנות שטרם פורסמו.
הסברה וחינוך – חובות ההסברה והחינוך בחוק הוטלה וחולקה בין מספר גורמים וביניהם גופים מסחרים כחלק ממדיניות “אחריות היצרן המורחבת”. מבין גורמי ההסברה ניתן לציין את משווקי הציוד והסוללות המחויבים עתה לפרסם בבית העסק את אפשרויות האיסוף, על אחראים לפינוי פסולת (רשויות מקומיות) הוטלה אחריות לפירסום והסברה לציבור תוך חלוקת העלויות (50/50) עם גופי היישום המוכרים (סעיף 26 לחוק) , קרי היבואנים והיצרנים עצמם.
פלורסנטים בדרך למיחזור
המדיניות הרצויה:
במקרה של פסולת אלקטרונית מדובר על “רוצח שקט” המייצר בעיה ארוכת טווח בזמן חשיפה ארוך, זאת בשונה ממדיניות יישום של מיכלי משקה או אריזות המייצרת בעיה אסטטית (ניקיון) ובעיית עלויות (הטמנה) בעבור האחראי לפינוי פסולת , גורם משמעותי ליישום מדיניות סביבה בשטח.
מדובר על נושא בעל חשיבות עליונה הן בהיבט בריאות הציבור והן בהיבט מדיניות סביבתית רצויה של הפחתה בצריכה, הפרדה במקור וטיפול במזהמים פוטנציאלים. אך כאמור לעיל, ניכר כי כלי מדיניות רבים כבר הציב המחוקק בישראל למשרד להגנת הסביבה, לרגולטור, לרשויות המקומיות ולבעלי העסקים, אך במקרה זה ניכרת בעיה של אכיפה ויישום מצד הרגולטור ומגוון מהלכים משפטים נעשים לקידום הנושא בישראל. בין השאר ניתן למנות בקשות לתובענות ייצוגיות שהוגשו כנגד המגזר הפרטי על אי יישום החוק והחובות, עתירה לבג”צ כנגד הרגולטור על אי יישום ולחצים ציבורים ותקשורתים בנושא.
בשלב זה , כשנתיים לאחר כניסתו של החוק לתוקף, אנו עדים לאתגרי אכיפה של החוק בישראל באופן הממצה את דרישותיו במלואן. במאמרם של Søren C. Winter & Peter J. May נמדדים מדדי הצלחה רגולטורית בין יתרונות לאכיפה גמישה (סלקטיבית) ורגולציה קשיחה. המוטיבציות ליישום רגולציה הן מחושבות, נורמטיביות או חברתיות, אך ללא פעולת הטמעה בפועל לא יכולה רגולציה (חקיקה) לבדה לפעול ולהניע לשינוי.
[18]“Three key findings emerge:that farmers’ awareness of rules plays a critical role; that normative and social motivations are as influential as calculated motivations in enhancing compliance; and that inspectors’ enforcement style affects compliance differently from that posited in much of the literature. It was also found that formalism in inspection can be helpful to a point, while coercion by inspectors can backfire. Taken together, these findings counter arguments concerning the harm of legalism and the benefits of flexible enforcement.“
פסולת אלקטרונית היא ציוד חשמלי ואלקטרוני וכן כל רכיב של ציוד כזה שמתכוונים להשליכו. למעשה, כמעט כל מוצר הפועל על חשמל, מהנייד שלנו ועד המקרר והציוד התעשייתי, לרבות סוללות, נכלל תחת החוק. מדי שנה מצטברים בישראל כ-130 אלף טון של פסולת כזו, כמות שגדלה משנה לשנה לאור תרבות הצריכה המודרנית. מאחר ופסולת אלקטרונית עלולה לזהם את הסביבה, החוק החדש אוסר על הטמנתה ומחייב לעמוד ביעדי מיחזור שנתיים. בכך עתידה הפסולת האלקטרונית להפוך ממטרד למשאב, ולספק אלפי מקומות עבודה, בהם לאוכלוסיות מוחלשות.
מי אחראי על מיחזור הפסולת האלקטרונית?
החוק מטיל את האחריות למיחזור על יצרני ויבואני מוצרי החשמל והאלקטרוניקה, תוך הצבת יעדי מיחזור שיגיעו בעוד שבע שנים למחצית מהציוד שנמכר באותה השנה. חובות היצרנים והיבואנים ייושמו באמצעות גוף שהוכר על ידי המשרד להגנת הסביבה ("גוף יישום מוכר"), שתפקידו לאסוף את הפסולת האלקטרונית ולהביאה לטיפול סביבתי או למיחזור. הרשויות המקומיות אחראיות מצידן, לבצע איסוף של הפסולת ולהעבירה לטיפול באמצעות גוף היישום המוכר, תוך הטלת איסור על השלכתה בניגוד לחוק.
איך התושבים מוסרים את הפסולת למיחזור?
מוצרים קלים כמו טלפון, מחשב או צעצועים אלקטרוניים ניתן להשליך במוקד האיסוף השכונתי מוצרים כבדים יותר יהיה ניתן להביא למרכז המיחזור העירוני, או להוריד לרחוב בימים שיוגדרו לכך מראש. לחילופין, ניתן יהיה למסור את הפסולת האלקטרונית בחנויות של משווקים, המוכרים מוצרים דומים, בעת קניה של מוצר אחר.
האם כתושב יגבו ממני תשלום בשל כך?
לא. החוק קובע כי הבאה והשלכה של פסולת אלקטרונית וסוללות על ידי יחיד שאין עיסוקו בפסולת, לא יהיו כרוכים בתשלום או בדרישת תמורה אחרת.
האם בעקבות החוק יעלו מחירי מוצרי החשמל?
ההערכה היא שיישום החוק אכן יביא לעלייה במחירי מוצרי החשמל, לפחות בטווח הקצר. הטעם לכך הוא שעלות איסוף הפסולת האלקטרונית, הטיפול בה ומחזורה עולה על שוויה. לפי הערכת המשרד להגנת הסביבה מדובר בעלות נוספת של שקלים בודדים לכל מוצר אולם איגוד לשכות המסחר טען בעבר כי מדובר בעליית מחירים של עשרות אחוזים. בין כך ובין כך, מאחר ולא מדובר על הטלת פיקדון, הרי שגלגול העלויות על הצרכנים תלוי בסופו של דבר בכל יבואן ויבואן.
לכמה פסולת אלקטרונית מחויב יבואן או יצרן למיחזור מוכר?
החוק מחלק פסולת אלקטרונית לשש קטגוריות משנה בתוספת הראשונה ולשלושה סוגי סוללות:
מכשירי חימום וקירור
מסכים
נורות ומנורות
מכשירי חשמל גדולים (מעל 50 ס"מ)
מכשירי חשמל קטנים (מתחת 50 ס"מ)
מחשבים ותקשורת
סוללות ומצברים על סוגיהם:
סוללות ניקל קדמיום (בדר"כ נטענות)
מצברי עופרת (רכב, תקשורות וכו)
סוללות אחרות
עבור כל סוגי הפסולת האלקטרונית נקבעה מכסת מיחזור לגביה מחויב כל גוף שפעילותו נמצאת בגדר אלה המוגדרים יצרנים / יבואנים או מוכרים של ציוד אלקטרוני. המכסה מחושבת ביחס לציוד הנמכר (Put in the market). למען הסר ספק כל המוכר ציוד חשמלי באמצעות ייצור או ייבוא נכלל בחובת החוק הן כמשווק והן כיבואן.
האחוז שנקבע משתנה בין סוגי הסוללות וקבוע לענין סוגי הפסולת האלקטרונית והחשמלית. היקף החובה גדל משנה לשנה, מ-15% (2014) בתחילת הדרך ועד כ-50% לאחר חמש שנים (2021). החוק קובע סנקציות פליליות ועיצומים על חברה ומנהלים שלא יפעלו לממש את חובתם בחוק.
כיצד יבוצע איסוף פסולת אלקטרונית?
החוק מטיל חובה על משווקים ומוכרי ציוד אלקטרוני לקבל מלקוחותיהם ציוד אלקטרוני ישן ללא תשלום במועד הקניה של מוצר חדש. מן הסתם יפותחו מיני מנגנונים לעידוד הלקוחות למסור ציוד ישן, כגון מתן הנחות לצרכן המביא איתו ציוד ישן בעת קניית חדש. החוק יוצר מנגנון נוסף של איסוף פסולת אלקטרונית הנתמך על ידי הרשויות המקומיות אשר מצידן מחויבות להקים מרכזים ומוקדי איסוף לפסולת אלקטרונית בנוסף על איסוף עיתי מהבתים.
מה יעשה בציוד שייאסף? כיצד ימוחזר?
איסוף פסולת אלקטרונית הוא צעד חשוב ביישום המהלך, אך לאחר שנאספה חשוב שתמוחזר בתהליכים בטוחים, מאובטחים, נקיים וסביבתיים. החוק מגדיר הקמתם של תאגידי מיחזור ("גופי יישום מוכרים") ומתקני טיפול מורשים אשר יהיו אמונים על יישום החוק וטיפול סביבתי ראוי תוך תנאי אכיפה ובקרה רגולטורים ומוסדרים.
החוק מסדיר הקמתם של מנגנוני פיקוח ודיווח, למשל חובת דיווח על היקפי מכירות לגוף יישום מוכר ולמנהל מטעם המשרד להגנת הסביבה . לפי נתוני המכירות יחושבו המכסות בהן יש על כל יצרן ויבואן לעמוד . בחוק גם מנגנון אכיפה הקובע הטלת קנסות בסכומים מרתיעים (אלפי שקלים לטון נמכר) על מי שאינם מתקשרים עם תאגידי מיחזור מורשים למימון פעילות המיחזור והאיסוף הנדרשת.
עו"ד קובי בר-לב
משרד עורכי דין לאיכות הסביבה ורישוי עסקים – 054-5733223
יועץ משפטי לתאגיד המיחזור מ.א.י. – מיחזור אלקטרוניקה לישראל בע"מ
